מתוך מאמר, הרפואה לאור ההלכה, של הרב וולבה,
(חוברת ח' סיוון תשמ"ב, בית החולים קרית צנז ע"ש לניאדו)
ניסוח מחודש בס"ד מאת: מאיר שמעון עשור
בשנים האחרונות נושא הקשר בין פסיכיאטריה לדת הפך לנושא מרכזי לדיון ולעיון. יש לכך כמה סיבות עיקריות:
- הפסיכיאטר עוסק בעולמו הפנימי של האדם- בנפש, במשמעות החיים ובזהות האישית. משום כך הוא נדרש להתייחס גם לעולם הדתי, שהוא חלק עמוק מחיי האדם.
- טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי דורש מהמטפל להבין את האדם לעומקו. כדי להבין את נפש האדם באמת, עליו להכיר גם את עולם האמונה והדת.
- האדם המודרני מתמודד עם שאלות קיומיות רבות: משמעות החיים, בדידות, פחד, זהות וייעוד. שאלות אלו נוגעות באופן ישיר גם לעולם הדתי.
- לעיתים הדת עלולה להיות קשורה לקשיים נפשיים, כגון רגשות אשמה מוגזמים או פחדים שונים.
- מצד שני, הדת יכולה לשמש גם מקור של יציבות, תקווה וריפוי נפשי.
מתוך כך עולות שתי שאלות עיקריות: כיצד הפסיכיאטריה מבינה את נפש האדם? ומהו היחס בין טיפול נפשי לבין אמונה ודת? לכן הדיון מתחלק לשני חלקים: חלק עיוני – הבנת יסודות הנפש והדת. חלק מעשי – השפעת הדת על הטיפול הפסיכיאטרי.
פרק א – מדוע הפסיכיאטריה עוסקת בדת
בשנים האחרונות גבר העיסוק בקשר שבין פסיכיאטריה לדת. הסיבה לכך היא שהפסיכיאטריה אינה עוסקת רק בגוף או במחלות, אלא באדם כולו – בנפשו, ברגשותיו, במחשבותיו ובמשמעות חייו. כאשר אדם מגיע לטיפול נפשי, פעמים רבות הוא אינו מתמודד רק עם קושי רפואי, אלא גם עם שאלות עמוקות: מי אני? מה משמעות החיים? למה יש סבל? כיצד נכון לחיות? מאחר שהדת עוסקת בדיוק בשאלות אלו, נוצר קשר טבעי בין הפסיכיאטריה לבין האמונה. בנוסף, לדת יש השפעה ישירה על הנפש. לעיתים היא יכולה ליצור מתחים ורגשות אשמה, אך מצד שני היא גם מסוגלת להעניק יציבות, תקווה, משמעות וכוחות נפשיים. לכן יש צורך לברר מהו היחס בין עולם האמונה לבין בריאות הנפש.
פרק ב – התפתחות הפסיכיאטריה
בעבר המדע ראה את האדם כמערכת ביולוגית בלבד. האדם נתפס כמעין מכונה, ומחלות נפש נחשבו בעיקר למחלות מוח. לפי גישה זו: רגשות הם תוצאה של תהליכים גופניים, הנפש היא חלק מהמערכת הביולוגית, ואין צורך לעסוק ברוח, במשמעות או בעולמו הפנימי של האדם. אך עם הזמן התברר שתפיסה זו אינה מספיקה. החוקרים הבחינו שיש באדם דברים שלא ניתן להסביר רק באמצעות ביולוגיה: חיפוש משמעות, מוסר, אהבה, יצירה, אמונה, ושאיפה פנימית. בעקבות זאת הפסיכיאטריה החלה לראות את האדם כיצור שלם – לא רק גוף, אלא גם נפש ורוח.
פרק ג – נקודת המפגש בין יהדות לפסיכיאטריה
כאשר הפסיכיאטריה עסקה רק במוח ובגוף, כמעט שלא היה קשר בינה לבין הדת. אולם ברגע שהחלה לעסוק במשמעות החיים ובעולמו הפנימי של האדם, נוצרה נקודת מפגש עמוקה עם היהדות. התורה אינה רק מערכת של חוקים ומצוות. היא דרך שלמה לבניית האדם: המחשבה, המידות, הרגשות, היחסים עם הזולת, והקשר עם הקב"ה. לכן יש חשיבות לכך שהפסיכיאטר יכיר את עולמו הרוחני של האדם, במיוחד כאשר מדובר באדם יהודי שחי מתוך עולם של תורה ואמונה. הרב וולבה מדגיש שהיהדות אינה רואה את העולם או את הגוף כדבר שלילי. בניגוד לתפיסות אחרות שראו ביצר ובחומר דבר רע, התורה רואה גם בכוחות הטבעיים של האדם כוחות חיוביים, כאשר משתמשים בהם בצורה נכונה.
פרק ד – עולם הידידות
אחד הרעיונות המרכזיים במאמר הוא שהיהדות בונה "עולם של ידידות". האדם נברא כדי לחיות בקשר: עם הקב"ה, עם אנשים אחרים, ועם עצמו.הקשר עם הקב"ה איננו מבוסס רק על פחד, אלא גם על קרבה, אהבה ואמון. כך גם היחסים בין בני אדם. התורה מדריכה את האדם לחיות מתוך אכפתיות, חסד ואחריות הדדית. האדם הבריא בנפשו הוא אדם שמסוגל ליצור קשר אמיתי: להרגיש שייך, לאהוב, לתת, ולקבל. לעומת זאת, כאשר האדם נעשה מנותק, מנוכר וסגור בתוך עצמו – מתחילים להיווצר קשיים נפשיים.
פרק ה – פחד וביטחון
העולם המודרני יוצר אצל האדם תחושות רבות של פחד: פחד כלכלי, פחד חברתי, פחד מהעתיד, ובדידות פנימית. האדם מרגיש לעיתים שהוא לבד בתוך עולם גדול ומאיים. לעומת זאת, חיי אמונה מעניקים לאדם תחושת ביטחון. האדם המאמין מרגיש שיש משמעות לחייו, שיש מי שמלווה אותו ושחייו אינם מקריים. תחושת הביטחון הזאת יוצרת יציבות נפשית עמוקה. לכן, לפי הרב וולבה, האמונה אינה רק רעיון דתי, אלא כוח חשוב בבניית נפש בריאה.
פרק ו – זרות וניכור
הרב וולבה מסביר שהבעיה המרכזית של האדם איננה רק פחד, אלא גם ניכור וזרות. האדם עלול להרגיש: זר לאחרים, זר לעולם, ואפילו זר לעצמו. כאשר האדם מאבד את היכולת ליצור קשר אמיתי, הוא מתחיל להיסגר בתוך עצמו. מצב זה יוצר בדידות פנימית קשה. התורה רואה במצב הזה הרס של "עולם הידידות". במקום קרבה ואחדות נוצרים: ריחוק, קשיחות, ואדישות. ככל שהאדם נעשה מרוכז יותר בעצמו בלבד, כך הוא מתרחק יותר מאנשים אחרים ומהקב"ה. הרב וולבה מסביר שאכזריות היא הצורה הקיצונית ביותר של ניכור. אדם אכזרי מפסיק להרגיש את הזולת ואינו מסוגל להשתתף בצערו.
פרק ז -הכוחות הפנימיים של האדם
לפי התורה, נפש האדם מורכבת מכוחות רבים: רגשות, רצונות, יצרים, מחשבות, ושאיפות. כל הכוחות הללו אינם רעים מצד עצמם. הבעיה מתחילה כאשר כוח אחד משתלט על האדם ופועל ללא איזון. התפקיד של האדם הוא ליצור סדר פנימי נכון בין הכוחות השונים. השכל צריך להנהיג את האדם ולכוון את הכוחות למקום נכון. כאשר התאוות או הרגשות שולטים ללא גבול, האדם מתחיל לאבד את הסדר הפנימי שלו. התורה אינה דורשת מהאדם למחוק את כוחותיו, אלא לכוון אותם בצורה נכונה. לכן היהדות איננה בנויה על דיכוי מוחלט של היצר, אלא על תיקון ואיזון.
פרק ח – בחירה חופשית
הרב וולבה מדגיש שלמרות הכוחות הפנימיים והנטיות הטבעיות של האדם – עדיין קיימת בחירה חופשית. לאדם יכולים להיות: אופי מסוים, חולשות, נטיות טבעיות, או תכונות מולדות. אך האדם איננו מוכרח לפעול לפי הנטיות הללו. התורה מלמדת שהאדם יכול לבחור כיצד להשתמש בכוחותיו: לטובה, או לרעה. לכן האחריות המוסרית של האדם נשארת קיימת תמיד. אותה תכונה עצמה יכולה להוביל לכיוונים שונים לחלוטין. לדוגמה, חז"ל אומרים שאדם שנולד עם נטייה לשפיכות דמים יכול להפוך: לרוצח, לשודד, אך גם למוהל, לשוחט, או לרופא מנתח. הנטייה עצמה איננה קובעת את גורלו של האדם. הבחירה היא זו שקובעת כיצד ישתמש בכוחות שקיבל. לכן האחריות המוסרית של האדם נשארת קיימת תמיד.
פרק ט – תורה ובניין האישיות
התורה נועדה לעזור לאדם לבנות אישיות מאוזנת ובריאה. לשם כך היא פועלת בכמה תחומים: לימוד תורה, תפילה, עבודת המידות, וגמילות חסדים. כל אחד מהתחומים הללו מחזק חלק אחר בנפש האדם. לימוד התורה מפתח את השכל ואת היכולת לראות אמת. התפילה מחזקת את הקשר של האדם עם הקב"ה ומעניקה תחושת קרבה וביטחון. גמילות חסדים מרגילה את האדם לצאת מתוך עצמו ולחיות בקשר עם הזולת. באופן הזה התורה בונה אדם שלם יותר, מאוזן יותר ובריא יותר מבחינה נפשית.
פרק י – תת ־ הכרה ועל ־ הכרה
הרב וולבה עוסק גם בשאלת התת ־ מודע. הוא מסביר שהתורה וחז"ל הכירו בכך שיש באדם כוחות פנימיים שאינם גלויים לגמרי לתודעה. עם זאת, הוא חולק על חלק מהתפיסות הפסיכואנליטיות שטענו שהתת ־ מודע מורכב בעיקר מדחפים מיניים ותוקפניים. לפי התורה, יש באדם גם עולם פנימי גבוה מאוד: שאיפות רוחניות, רצון לטוב, כמיהה לקדושה, ורצון לקרבת אלוקים. הרב וולבה מכנה כוחות אלו "על ־ הכרה, – כוחות רוחניים עמוקים שנמצאים מעל התודעה הרגילה של האדם. לכן האדם איננו בנוי רק מיצרים ודחפים נמוכים, אלא גם מכוחות נשמה גבוהים מאוד.
פרק יא – ביקורת על פרויד ויונג
הרב וולבה מתייחס לשיטות הפסיכולוגיות המרכזיות של זמנו, ובעיקר לפרויד וליונג. פרויד ראה את האדם בעיקר כיצור שמונע על ידי דחפים ויצרים, ובמיוחד על ידי היצר המיני. לפי גישתו, חלק גדול מההתנהגות האנושית נובע מדחפים מודחקים שנמצאים בתת ־ המודע. הרב וולבה סבור שתפיסה זו מצמצמת מאוד את האדם. אם רואים באדם רק אוסף של יצרים ודחפים, מאבדים את המימד הרוחני, המוסרי והנשמתי שבו. לדעתו, האדם איננו רק יצור ביולוגי מתוחכם, אלא בריאה בעלת נשמה, שאיפה לטוב ויכולת להתעלות. גם כלפי יונג יש לרב וולבה הסתייגות מסוימת. יונג הכיר בכך שקיימים באדם כוחות רוחניים ושאיפה דתית, אך הוא פירש אותם כתופעות נפשיות פנימיות בלבד. לפי היהדות, הקשר של האדם עם הקב"ה איננו רק חוויה פסיכולוגית, אלא קשר אמיתי עם מציאות אלוקית אמיתית.
פרק יב – דת ובריאות הנפש
הרב וולבה מביא פסיכיאטרים וחוקרים שהבחינו בכך שאנשים רבים סובלים ממשבר רוחני ומחוסר משמעות. לעיתים הבעיה איננה רק נפשית ־ רפואית, אלא קיומית: האדם אינו יודע לשם מה הוא חי, הוא מרגיש ריקנות, וחסר לו קשר רוחני עמוק. במקרים כאלה, טיפול נפשי לבדו אינו תמיד מספיק. האדם זקוק גם: למשמעות, לתקווה, לשייכות, ולאמונה. לכן יש פסיכיאטרים שהבינו שיש מקום לדת בתוך תהליך הריפוי הנפשי. הרב וולבה מדגיש שאין הכוונה להשתמש בדת באופן מלאכותי ככלי טיפולי בלבד, אלא להבין שהאמונה עצמה היא צורך עמוק של נפש האדם.
פרק יג – היחס לחוויה מיסטית
הרב וולבה עוסק גם בנושא המיסטיקה והקבלה. הוא מסביר שהיהדות מכירה בכך שלאדם יכולות להיות חוויות רוחניות עמוקות מאוד, אך היא נזהרת מאוד מהתלהבות רגשית לא מבוקרת. לפי היהדות: האדם איננו מתבטל בתוך האלוקות, ואיננו "נעלם, בתוך חוויה מיסטית. גם כאשר האדם מתקרב מאוד לקב"ה, הוא נשאר אדם מוגבל ונברא. לכן הדרך הרוחנית ביהדות בנויה בעיקר על: תורה, מצוות, עבודה פנימית, וטהרת המידות. לא על אקסטזה רגשית בלבד. הרב וולבה מביא כדוגמה את גדולי ישראל, שהגיעו לעומק רוחני עצום דווקא מתוך: לימוד, משמעת עצמית, ועבודה פנימית יציבה.
פרק יד – אפשרות של פסיכולוגיה יהודית
בסיום המאמר הרב וולבה מעלה רעיון חשוב מאוד: ייתכן שאפשר לבנות פסיכולוגיה יהודית אמיתית. פסיכולוגיה כזו תהיה מבוססת על תפיסת האדם של התורה. היא תראה את האדם כיצור: בעל נשמה, בעל בחירה, בעל אחריות מוסרית, ובעל יכולת ליצור קשר עם הקב"ה ועם הזולת. בניגוד לתפיסות שרואות את האדם כמונע רק מדחפים או מלחצים חברתיים, התורה רואה באדם כוח של צמיחה, תיקון והתעלות. לפי גישה זו, בריאות נפשית איננה רק היעדר מחלה, אלא חיים של: קשר, משמעות, איזון פנימי, אמונה, ואחריות מוסרית.
סיכום המאמר:
המאמר עוסק בקשר שבין הפסיכיאטריה לבין היהדות. הרב וולבה מסביר כי הפסיכיאטריה עוסקת בנפש האדם, ולכן אינה יכולה להתעלם מן הדת, משום שהאמונה, הערכים והמשמעות הם חלק חשוב מאוד מעולמו הפנימי של האדם. בתחילת דרכה ראתה הפסיכיאטריה את האדם בעיקר כיצור ביולוגי. מחלות נפש הובנו בעיקר כמחלות של הגוף והמוח. עם הזמן התפתחה הבנה רחבה יותר, שלפיה האדם אינו רק גוף, אלא גם בעל נפש, רגשות, ערכים, אמונה ושאיפה למשמעות. הרב וולבה מדגיש שהיהדות רואה את האדם כחי בתוך עולם של קשר וידידות. האדם צריך לחיות בקשר נכון עם הקב"ה, עם הזולת ועם עצמו. כאשר הקשרים הללו בריאים, האדם מרגיש שייכות, ביטחון ומשמעות. לעומת זאת, כאשר האדם מתנתק מהקב"ה, מהחברה או מעצמו, נוצרים ניכור, בדידות ופחד. הרב מסביר שחלק גדול מן המצוקה הנפשית בעולם המודרני נובע מתחושת ניכור, מחוסר משמעות ומחיים חומריים ותחרותיים. היהדות מלמדת שלאדם יש כוחות נפש שונים, ולעיתים גם נטיות קשות, אך יש לו בחירה חופשית כיצד להשתמש בהם. אותה תכונה יכולה לשמש לטוב או לרע.
תפקיד התורה הוא לכוון את האדם להשתמש בכוחותיו בצורה נכונה, מוסרית ובונה. הרב וולבה מסביר שחז"ל הכירו בעומק נפש האדם עוד לפני הפסיכולוגיה המודרנית. הם ידעו שיש באדם רצונות נסתרים, דחפים פנימיים וכוחות שאינם תמיד גלויים לו. יחד עם זאת, היהדות אינה רואה באדם רק יצרים ודחפים, אלא גם נשמה השואפת לטוב, לקדושה ולקרבת ה'. הרב מבקר גישות פסיכולוגיות שמצמצמות את האדם לגוף וליצרים בלבד. לדעתו, אי אפשר להבין את האדם בשלמות בלי להתייחס לעולם הרוחני שלו, לאמונה, למצפון ולחיפוש המשמעות. עם זאת, הרב אינו שולל את הפסיכולוגיה. להפך, הוא רואה בה כלי חשוב להבנת הנפש ולטיפול באדם. אלא שלדבריו, הפסיכולוגיה זקוקה להשלמה רוחנית, ותורת ישראל יכולה להעניק לה עומק, כיוון ומשמעות. מסקנת המאמר היא שאין סתירה בין פסיכיאטריה ליהדות. הפסיכיאטריה מסייעת להבין את מנגנוני הנפש ואת דרכי הטיפול, והיהדות מעניקה לאדם דרך חיים, משמעות, אמונה ותקווה. האדם הבריא בנפשו הוא אדם שחי בקשר נכון עם הקב"ה, עם הזולת ועם עצמו. קשרים אלו מעניקים לו יציבות, ביטחון ומשמעות בחיים.
